פסח

 

נקו אותי לקראת החג,

תבעירו את החמיצות.

העובש שלה כיסה את לבי,

עד למימדי בדידות.

 

המריקו את חלונות התקווה,

מכתמי ידיים מטונפים.

לפחות עד השרב הבא,

אזכה לראות למרחקים.

 

השליכו לפח את כל הטינופת,

חוסר הבטחון והשיפוט הבלתי מתפשר.

השאירו לי רק את המילים,

את הרצון לייצור ולא לוותר.

 

תאווררו את נפשי מריחות כשלון,

תבשמו בריחות האביב.

אולי אז אעז לרדוף אחר החלום,

להגשים את ייעודי.

 

 

 

מודעות פרסומת

צומת

 

ידעתי שאני מתקרבת לצומת, המילים סביבי האטו והתחילו לאותת, חלקן שמאלה חלקן ימינה. אי אפשר להמשיך ככה. הגיעה הזמן לבחור את הכיוון שלי.

תכננתי לפנות שמאלה, באמת, להפסיק עם הכול, לסגור את המחשב ולחזור לחיים. אמשיך לכתוב את הסיפורים בראשי בלבד, כפי שעשיתי מרבית חיי. הרבה יותר מהר ככה, לא צריך לחשוב על כל מילה, מטאפורה או דימוי. על שגיאות כתיב ואמינות. שיקפצו כולם. גם ככה אף אחד לא מעריך את ההשקעה הרבה מאחורי כל פרק. את השעות שאני גוזלת מילדיי ובעלי, סגורה בחדר נטול אוויר מול מחשב מרצד. הרי לכתוב ברשת כל אחד יכול, זו לא באמת השקעה. אולי. אולי יש כותבים שנותנים דרור לאצבעות, והופ כעבור כמה דקות יוצא עוד פרק לאוויר. אני לא אחת מהם. לעיתים אני חושבת שעות על מילה אחת, על הדרך הכי טובה ומקורית לתאר מגע, שכבר תיארתי בעשרות צורות אחרות בסיפורים הקודמים. שעות שאני חושבת על העלילה. בונה תרשימי זמנים כדי לא לטעות. עושה תחקירים. מציקה לבעלים של חברות שלי כדי לקבל מידע אמין. היסטוריית החיפוש שלי בגוגל יכולה להכניס אותי לבית משוגעים. כמעט כל מקום שכתבתי עליו הייתי בו בפועל. אבל אני רק כותבת ברשת.

כשכתבתי מנקודת מבטו של אלכס לא רק שנכנסתי רחוק לתוך העבר שלי, והתעמתי עם דמויות שהיו חלק מחיי, חקרתי גברים כדי להבין מה הם באמת מרגישים לפני, תוך כדי אחרי. נתתי לגברים לקרוא את הפרקים שלי, כדי להבין אם עדיין יש חוסר אמינות, ותיקנתי שוב ושוב. סיפור שכתבתי רק בשביל חמישים קוראות! האם סופרות רבי המכר עשו זאת? כשסילביה דיי כתבה מנקודת ראות גברית, האם היא נתנה לגבר לקרוא? כי יש שם מחשבות שאף גבר לא היה חושב על אימו. אבל אני רק כותבת ברשת, היא סופרת רב מכר.

כל סיפור שכתבתי בא כדי לומר משהו, להעביר לכם תוכן סמוי או גלוי על התמודדות עם כאב רגשי, נפשי או פיזי. על צמיחה או קבלת המצב הקיים. על התמודדות. על התחומים האפורים שבדילמות אתיות ובהחלטות שאנחנו מקבלים. גם בסיפורים שהתחלתי בתור קטע קצר, שאלתי את עצמי- מה אני רוצה להגיד? אבל אני רק כותבת ברשת, לעומת כל הסופרות המדהימות שמוציאות ספרים בז'אנר הזה ומשנות את תפיסת החשיבה שלנו. באמת? הגבר הזה? אחרי ש.? שבויה בידך? מה קיבלתם מהספרים הללו? מה למדתם?

הבנתי את זה כבר לפני חודש, והגעתי למסקנה. אני אסיים את סיפור הערפדים שלי, אאסוף את האוסף שהסיפור שלי מופיע בו, ואפרד מכם לשלום.

אך בדרך אל האוסף אספתי טרמפיסטיות, והן שכנעו אותי לפנות ימינה. להפסיק לחשוש ולהבין שזו הדרך שלי, ה'ייעוד' שלי בחיים. תכננתי להתחיל לכתוב ספר. העלילה נבנית בראשי עוד טרם התחלתי את המבט. עלילה מיוחדת, שונה, מעוררת מחשבה- בדיוק כמו שאני אוהבת.

אני לא סופרת. השפה שלי לא מהעשירות בארץ, אני מדברת עם טעויות וכותבת עם שגיאות. אני דיסלקטית, דיסגרפית ויש לי בעיה בשליפת מילים- השילוש המושלם לכתיבה. אבל מי שעוקב אחרי מההתחלה יודע כמה אני נלחמת בשניים כדי להוציא לכם פרקים הכי איכותיים שאני יכולה. השיפור בכתיבה שלי מהסיפור הראשון להיום הוא עצום, והוא לא הגיע מעצמו. אני לוקחת סדנאות כתיבה, משתתפת בכל אתגר כתיבה אפשרי והאתר של האקדמיה ללשון, מילון ניבים ומילוג פתוחים קבוע במחשב שלי. יש לי אפליקציית מילה במילה ועל השולחן שלי יש בכול עת שני מילונים. (תנו לי לגלות לכם סוד- גם הסופרים הכי מוכשרים משתמשים במילונים). על כול פרק שלי עובדות מאחורי הקלעים לפחות שתי חברות שעושות לי הגהה.

אז אתם לא מקבלים את מילותיי אחרי עריכה ספרותית והגהה, אבל אתם יודעים מה? אתם מקבלים אותן בחינם. כמה ספרים שילמתם עליהם השנה ולא קיבלתם תמורה לכספכם?

אני לא סופרת! לכן אני לא הולכת לבקש שיעשו לי הגהה לפוסט, או אחשוב פעמיים איך זה יראה אם אפרסם אותו.

פתחתי את החשבון הזה כדי שאוכל לכתוב את מה שיושב לי על הלב, בלי לחשוב על התוצאות.

אני עייפה, עצבנית, והגיע גם השעה שלי לפרוק. אל תזלזלו בכתיבה שלי, אני מספיק ביקורתית כלפי עצמי, אני לא צריכה גם אתכם שם.

השבוע כנראה לא יצאו פרקים, כבר כמה ימים שאני לא במצב לכתוב אותם…

 

אבא

יש משהו שמרגיע אותי כשאני מנקה את הקבר שלך. כאילו גם אחרי כל השנים יש משהו שאני עדיין יכולה לעשות עבורך. אני יודעת שזו עבודה סיזיפית חסרת תועלת לחלוטין, מחר יגיע הגשם ויכתים שוב את השיש השחור בכתמי מים מהולים באבק, ואחרי הגשמים יגיעה השרב שיכסה אותו בשכבות של חול עד שגם השם שלך יוסתר מעיניי הסקרנים.
אבל היום יצאה השמש, מאירה על הישוב שכל כך רצית לגור בו, על הבית עם הגינה שאהבת לטפח.
זו הפעם הראשונה שהעננים התפזרו ביום הארור הזה. עד עכשיו תמיד הייתי עומדת כאן עם מטרייה, והטיפות נוטפות ממנה ומעיניי בקצב אחיד. היום גם העיניים יבשות. סוף סוף גם אני הצלחתי לקבור אותך בליבי, לקבל את העובדה שאלו החיים ואתה לא תהייה חלק מהם יותר.
חמש שנים בהן זעמתי, עלייך בעיקר, על כל השינויים שלא היית מוכן לעשות כדי לשמור על עצמך.
חמש שנים בהן בכיתי על עצמי, על האהבה חסרת הגבולות שנלקחה ממני. על שנותרתי ללא האדם היחיד שתמיד ירצה בטובתי, שיתמוך בי לא משנה במה אבחר, ויכוון את חיי בשקט כמו שרק הוא ידע.
חמש שנים בהן דמיינתי את התגובה שלך לכל פעולה שלי, לכל הצלחה. את החיבוק ודברי החוכמה בכל כישלון.
חמש שנים זה הזמן שלקח לי כדי להשלים.
השנה כבר לא זלגו הדמעות, וראשי לא דמיין אותך כל הזמן לצדי. המחשבה עלייך לא הייתה הראשונה לצוץ כשקיבלתי הודעות משמחות.
תמיד אמרת שאתה לא רוצה להגיע לזקנה, אתה מעדיף לחיות את חייך בצורה מלאה. לעשן כמה שאתה רוצה, לאכול את מה שאתה רוצה ולעשות את כל מה שעושה לך טוב. זה לא הוגן שתצפה מאתנו לסבול ולכאוב. לא. הייתה רוצה שגם אנחנו נמשיך לחיות חיים מלאים בלעדייך.
אז השנה זה קרה. הלב לא התכווץ בכאב בכל פעם שאחד הילדים הזכיר אותך. הנשימה לא נעצרה כלל פעם שראיתי רכב דומה לשלך נכנס לרחוב. ואפילו מוחי ניתק אותך מהזיכרון לטווח הקצר, השאיר אותך במגירה סודית שרק אני בוחרת מתי לפתוח.
אני אוהבת אותך אבא.
גם אם רוב השנה מעדיפה להדחיק את המחשבה ולהשאיר את המגירה סגורה.

הצומת

הדרך שלי הייתה אתך,

מהרגע שפגשתי אותך,

מהשנייה שאחזת בידי,

מהיום שהתבוננת לתוכי.

 

ואתך אני צועדת בדרכים מפותלות,

כל פעם מושכת אותך איתי לקצוות,

קופצת עמך מצוקים והרים,

צוללת אתך למעמקים.

 

חודרת בזכותך לתוך מילים,

את אהבתך הופכת לסיפורים.

ורק מפחדת מצומת ההפקר,

שכל אחד יפסע בה לכיוון אחר.

ישראל נשרפת

אני מרגישה אותם בוערים, הכאב השורף משאיר כוויות על עורי החלק. שומעת את זעקותיהם לעזרה, ואיני יכולה לעשות דבר. יושבת ותוהה אם להתנתק מהם שוב, רק בכדי לא לחוש את כאבם. כמו שהתנתקתי בעשרות השנים האחרונות, מאז הפעם האחרונה שבה דיברתי איתם, חיבקתי אותם.

בחרתי אז בנורמות המקובלות, רציתי להיות כמו כולם. הכנסתי לחיי חברים אנושיים, והתנתקתי מאלו ששימשו לי תמיכה במשך שנים רבות. בהתחלה עוד ניסיתי לשלב. אך עד מהרה ראיתי את עצמי בעיניהם. המוזרה שמדברת עם אבנים ומחבקת עצים. הם אומנם היו מבקשים ממני לקרוא עבורם בקלפים, לגלות את עתידם. אך כשזה היה מתגשם המבט המזלזל היה משתנה לחשש, מגדיל את המרחק שגם ככה שרר ביננו. אז אחסנתי את הקלפים כל כך רחוק שאיני יודעת היכן הם. ואת העצים הייתי מחבקת רק בסתר, עד שגם זה פחת, כשמצאתי את האחד שיחבק אותי במקומם. מעולם לא חשבתי שגם הם, היו זקוקים לחיבוק שלי חזרה.

כאשר הפכתי לאימא, ההיגיון השתלט על כל אמונה שהייתה שם בעבר. הרצינות תפסה את מקום העליצות. קירות בטון, מכונית, עבודה וכסף בבנק, תפסו את המקום שהיה שמור לעל טבעי.

חסמתי את עצמי מלראות לשמוע ולהרגיש, חייה את החיים הכי שטחיים שאפשר. עד היום, שבו זעקותיהם כל כך רבות, שכאבם עובר כל חסימה שהצבתי בראשי. כל ניתוק שרציתי לעשות.

אני פוסעת הלוך ושוב בין הדלת לסלון. רוצה לקחת דלי מים, ולנסוע למקום השריפה הקרוב ביותר. לשפוך את המים ולהציל אפילו שיח אחד, רק לא לשבת כאן חסרת אונים ולראותם הופכים לאפר. מפסיקים לזעוק, מפסיקים לדבר, מפסיקים לחבק.

יום הולדת

אני לא אוהבת את היום הזה.

מבחינתי הוא שווה ערך לימי האבל האחרים בשנה. גם הוא כמוהם מזכיר לי שהחיים קצרים, שהזמן עובר במהירות אור, ואני לא מספיקה לתפוס את קרני האושר מספיק מהר. היום הזה לא מאפשר לי לחיות את הרגע, את ה"כאן ועכשיו". מכניס אותי למסגרות של מספרים בעלי משמעויות שאיני מוכנה לעכל.

גם כשאני מנסה להיזכר אחורה, לילדותי, איני מצליחה להיזכר בתקופה שבה אהבתי אותו. אפילו בגיל שש עשרה החברות היו מארגנות לי מסיבות הפתעה (כי זו הייתה הדרך היחידה שבה הייתי מסכימה לחגוג), ומורידות ספרה או שתיים מהמספר המצויר בקצפת על עוגת השוקולד.

כשהיום הזה מתקרב אני מנסה להתכחש לו בכל מעודי, עד שאדם קרוב אלי מתחיל להזכיר לי על קיומו. "יש לך יום הולדת עוד מעט." אימא קובעת עובדה. "מה את רוצה במתנה?" גיסתי שואלת. וכל שאלה כזו רק מציבה מראה מול עיני, "תראי בת כמה את כבר" הבבואה לועגת לי מהצד השני. עד שאני עוצמת את העיניים ונעלמת לתוך חשיכת הדיכאון. השנה בעלי הקדים את כולם. "אולי נסע ביום הולדת שלך לכנרת?" הוא שאל כבר בתחילת החודש, גאה בעצמו על כך שמכיר אותי טוב כל כך. על כך שהבין, אחרי עשר שנות נישואין, שאני אוהבת לחגוג את היום הארור בטיול או בנסיעה לחו"ל. הוא אינו יודע שאני בעצם בורחת, כמה שיותר רחוק עדיף. כך שלא אצטרך לזייף חיוכים מאולצים למשמע הברכות, להוציא מפי את המספר החדש פעם אחר פעם ולתרץ שוב מדוע אני לא רוצה לחגוג. הכי טוב לברוח למדינה אחרת, שם גם שיחות הטלפון המאחלות אינספור ברכות לא יכולות להשיג אותי.

השנה נסתפק בכינרת, בתקווה שמימי האגם המתוק ישתפו ממני את הדמעות, המבטים של בעלי האוהב ישכחו את הקמטים שהחלו להופיע בצדי העיניים, ומשחקי המים עם הילדים יזכירו לי שאני לא שונה מהם. נתחבא בתוך אוהל עד שהיום הזה יעבור, עד שהסערה תחלוף.

אף פעם לא אהבתי את היום הזה. עוגות שוקולד, לעומת זאת, אהבתי תמיד.

חלום

התעוררתי מתוך חלום. חלום רע. 

אף אחד לא ניסה לרדוף אחרי או לרצוח אותי

. פשוט אתה אמרת לי "לא".

 שאינך מרגיש אלי דבר אחרי שנישקת אותי. 

ביקשתי את האמת כדי לא להיפגע, 

והלב שלי התרסק לרסיסים.
התעוררתי לצדך, הלב עודנו פועם והגוש עומד בגרוני. 

חיבקתי חזק עוטפת אותך עם כל גופי

.מצמידה אליי כדי שלא תברח. 

ולוחשת לעצמי: אתה כאן, אתה שלי. 

קופסא שחורה

תדמיינו לכם קופסא, שחורה ואטומה, מלאה במילים ורגשות. הם נעים בתוכה כמו אטומים, מתנגשים אחד בשני וחובטים בדפנות.

ועכשיו תדמיינו אותי. חיה עם הקופסא הזו בראשי מבלי לדעת למה היא משמשת. מדי פעם, כשהיא הופכת להיות כבדה מדי, דוחפת פנימה את ידי, ומוציאה חופן אקראי. שופכת אותו על השולחן, משחקת איתו קצת, בונה ממנו שרשרת חרוזים, וזורקת אותה ישר למגירה.

יום אחד נפתח בקופסא צוהר קטן של אור, והמילים התחילו לנוס מתוכה לנפשם, ממהרים לצאת לפני שהחלון ייסגר שנית. לא היה להם זמן להסתדר בשורות, להתארגן לקבוצות. רק לפרוץ ומהר, לפני שיגמר. הם התפזרו בראשי, משתלטות על כל מקום פנוי למחשבה אחרת. מקפצות שם מעל המטופלים, חובטות בדפנות כשאני עם ילדים. כבר לא הייתה לי ברירה, אלא להוציא אותם החוצה.

אז בניתי להם אתר, בית קטן להשתכן בו. קישטתי אותו בתמונות וייצרתי בו חדרים. אבל מה אני יודעת? כל החיים למדתי לטפל בבני אדם, מה אני מבינה בטיפול במילים? הכנסתי אותם פנימה, בסדר שנראה לי לנכון, ונתתי להם לגדול, מתבוננת בהם מהצד.

ואז גיליתי שהמילים מצליחות לגעת באנשים, כמו שאני נוגעת בעורם. הן מצליחות לעסות את שרירי הלב, כמו שאני מעסה את שרירי הגב. הן מצליחות לטפל, גם באחרים אבל בעיקר בי.

עכשיו, כשאני יודעת למה משמשת הקופסא, הגיע זמני ללמוד לטפל במילים. אני מתכננת בימים הקרובים להיזכר בשיעורי לשון. כנראה ש 100 בבגרות השאיר 0 בראש. (רק מעיד שבמערכת החינוך שלנו להצטיין לא מחייב לדעת). אז אם למישהו מכם יש אתר טוב ללמוד ממנו, סיכומים, תקצירים וכו', אשמח לעזרה. אני מחפשת בעיקר חומר על בנייה נכונה של משפט, וחוקי פיסוק.

הגיע הזמן, שאחרי שקראתם לפחות 3 סיפורים שלי, אלמד להרכיב משפט. 🙂

 

היה לי טוב

​עוד משהו מהמדבר:
היה לי טוב. הייתי מאושרת.

גם אם היו אלו שכבות של טיח רקוב.

לא הייתי מוכנה לאחרת.

התרגלתי לריח הביוב.
היה לי טוב. על קרקע מוצקה.

למה בניתי לעצמי כנפיים.

המצוק נראה יפה בתמונה.

אך עתה התנפצתי על המים.
היה לי טוב. בבית שלי.

כבולה מאחורי הסורגים.

הכלוב היה כל עולמי,

הבריחה היו המילים.
ועתה פרצתי את השער. 

ואני עומדת בפתחו.

האם לברוח אל היער.

או להישאר בבטחון שלו.

חופש מעצמי

יהיה לי חופש מעצמי,

שוב אוכל להיות אני.

ולא ההשתקפות שלי,

מעיניים אשר מכירות אותי.

חופשיה מהגדרות,

מתפקידים ומשימות.

אוכל לפתוח את הלב,

להתחבר גם לכאב.

עד למדבר,

להפוך לחיית בר.

רחוק מכולם,

לחזור לעולם.