קצוות

אני חיה על שני קצוות.
האור והחשיכה.
המרום והתהום.
למעלה או למטה.
שמחה ואושר אילעי או כעס רווי בדמעות.
אין אמצע, אין ביניים, אין שקט. אין רוגע.

לעיתים הכל מושלם, ואז יש לי את הכוחות לקחת על כתפי את כל העולם. אני עושה הכל לבד. בלי לבקש עזרה, בלי לאפשר לאף אחד להתקרב. כל כך מאושרת בחלקי שמוכנה להפוך עולמות עבור אחרים.
ואז הכתפיים קורסות. האוויר נגמר. ואני מתמוטטת.. כועסת על כל העולם, כועסת עלייך, כועסת על עצמי.
זה רגעים של בדידות עצומה, נופלת לתוך תהום חשוכה שאף סולם אינו מספיק עמוק עבורה.
אני בוכה וכועסת ומנפצת כל מי שיתקרב.
אתה סובל, וסופג, לעיתים מתגונן. עם השנים נהיה חסין לדמעותיי.

השבוע הייתי חזקה. כשהצצת לתוך התהום רק ביקשתי זמן. שתשאיר אותי כאן לבד ליום, ותחזור מחר.
שתיתן לי לכאוב ולבכות ולהוציא, עד שלא ישאר עוד כאב. ואוכל להצמיח לבד כנפיים ולעוף מהתהום בחזרה לשמיים, בחזרה אלייך. מחייכת, מאושרת ושלמה.
הפעם, לא ניפצתי אותך. לא האשמתי אותך. הפעם נלחמתי לבד, ולא בך, ולא בעולם.

אני חייה בקצוות.
אבל האם כך גם כולם?
תמיד תהיתי שאני על קצה הנורמה של הפרעה דו קוטבית. אני עדיין בנורמה, עדיין ללא הפרעה. אבל בקצוות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s