דיכאון

פעם הייתי נופלת לבור החשוך הזה לעיתים קרובות. האבנים הכבדים על הלב לא היו מאפשרים לי להתרומם, והריאות כאילו מוצפות במים, נאבקות על כל נשימה.
היום נפלתי שוב,
מותר לי.
מחר 5 שנים מאז שאבי האהוב נפטר, יש לי מיגרנה נוראית ומחזור.
ואני כאן, שוכבת בבור הטחוב שכמעט למדתי לשכוח.
כועסת על כל העולם, ומתעטפת בחומם של הרחמים העצמיים.
הדמעות לעיתים יורדות מעצמם, כאילו נסחטות ישרות מהלב והריאות הטובעים.
ברגעים האלו, איני רואה את האור. אני לא מבינה לשם מה כל הסבל בעולמינו. לשם מה להמשיך, לקום, לעשות, לחיות.
אני צריכה להזכיר לעצמי, שרק אתמול, הייתי כל כך מאושרת. ביליתי יום כיף עם בעלי האהוב. שמחתי על כל רגע במחיצתו, והודתי לו על שנה נפלאה.
היום אני לא יכולה להסתכל עליו.
על האנוכיות שלו, על העיוורון שלו. הכעס מכלה אותי, מרעיל אותי במחשבות איבה:
"הוא לא רואה כמה רע לך, הוא חושב רק על עצמו, למה הוא לא מטפל כמה שעות בילדים ונותן לך לנוח? מכין לך ארוחת ערב?".
ואני נותנת לכעס להשטלת עלי, להתפרץ להתפוצץ.
אני רק רוצה שיעזבו אותי. יתנו לי להירקב עוד קצת בבור העזוב הזה.. בפינה נידחת.
עם הרעל שבי, עם הכאב בתוכי והדמעות שיוצאות החוצה.
לפעמים אני מצטערת שהבור הוא רק מטאפורי, שאין לי מקום אמיתי להתחבא בו מהעולם..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s