אני עייפה מלתמוך ולהכיל.
ומרגישה כל כך לבד.
אתה ממלא את הכד שלי בבעיותייך וצרותייך. ואני תומכת, מייעצת, מקשיבה ומכילה. אבל הכד כבר גדוש.
כשהכד מלא עד סופו עם כל טיפה נוספת תישפך מים. (ספר התאו)
והמים שלי גועשים, וכשהם יישפכו זה יהיה צונאמי מטורף. הוא ישתוף את נווה המדבר שלך, שהשקתי בחודשים אחרונים.
היום נכשלת במבחן, אתמול חייל שלך עשה צרות, שלשום התלבטת לגבי עבודה.. כל יום יש משהו שמטריד אותך. וזו לא אני.
וכבר איני מצפה שתיזום ותשאל "מה שלומך? מה מטריד אותך".
כבר אמרתי לך "שאני קורסת. שאני מותשת נפשית ופיזית. זקוקה לעזרתך".
אך מילותיי התרסקו על קיר אטום. אתה טרוד במשהו אחר. חייל ניסה לשקר לך.. אשתך תתמודד עם בעיותיה לבד.
לבד.
אני שוקעת שוב לתהום אפלה.. מלאת כעסים.. עצבים.. וטינה.
ורוצה לצעוק לנפץ, להרוס..
אותך וגם את עצמי…
הצונאמי מגיע…
