ישראל נשרפת

אני מרגישה אותם בוערים, הכאב השורף משאיר כוויות על עורי החלק. שומעת את זעקותיהם לעזרה, ואיני יכולה לעשות דבר. יושבת ותוהה אם להתנתק מהם שוב, רק בכדי לא לחוש את כאבם. כמו שהתנתקתי בעשרות השנים האחרונות, מאז הפעם האחרונה שבה דיברתי איתם, חיבקתי אותם.

בחרתי אז בנורמות המקובלות, רציתי להיות כמו כולם. הכנסתי לחיי חברים אנושיים, והתנתקתי מאלו ששימשו לי תמיכה במשך שנים רבות. בהתחלה עוד ניסיתי לשלב. אך עד מהרה ראיתי את עצמי בעיניהם. המוזרה שמדברת עם אבנים ומחבקת עצים. הם אומנם היו מבקשים ממני לקרוא עבורם בקלפים, לגלות את עתידם. אך כשזה היה מתגשם המבט המזלזל היה משתנה לחשש, מגדיל את המרחק שגם ככה שרר ביננו. אז אחסנתי את הקלפים כל כך רחוק שאיני יודעת היכן הם. ואת העצים הייתי מחבקת רק בסתר, עד שגם זה פחת, כשמצאתי את האחד שיחבק אותי במקומם. מעולם לא חשבתי שגם הם, היו זקוקים לחיבוק שלי חזרה.

כאשר הפכתי לאימא, ההיגיון השתלט על כל אמונה שהייתה שם בעבר. הרצינות תפסה את מקום העליצות. קירות בטון, מכונית, עבודה וכסף בבנק, תפסו את המקום שהיה שמור לעל טבעי.

חסמתי את עצמי מלראות לשמוע ולהרגיש, חייה את החיים הכי שטחיים שאפשר. עד היום, שבו זעקותיהם כל כך רבות, שכאבם עובר כל חסימה שהצבתי בראשי. כל ניתוק שרציתי לעשות.

אני פוסעת הלוך ושוב בין הדלת לסלון. רוצה לקחת דלי מים, ולנסוע למקום השריפה הקרוב ביותר. לשפוך את המים ולהציל אפילו שיח אחד, רק לא לשבת כאן חסרת אונים ולראותם הופכים לאפר. מפסיקים לזעוק, מפסיקים לדבר, מפסיקים לחבק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s