מילה

מילה אחת, ברגע הנכון

ואת שולפת אותי מהתהום.

מורידה ממני את האזיקים.

מנקה את הפצעים.

שוט ההלקאה העצמית חתך את עורי,

השאיר צלקות בתוך נשמתי.

ואת מטפלת בהן במסירות.

בלי להבין את גודל השליחות.

מילה אחת, בזמן המתאים

מתי אפסיק להסתמך על אחרים?

לתת לכם להיות הסנגורים והשופטים.

כשאני בכלל לא מקשיבה לטיעונים.

גזר הדין ידוע לי מראש,

וגם העונש הכי קשה שאפגוש.

כי כשאני בתפקיד התליין,

אין רחמים, ולא יהיו לעולם.

מילה אחת, ברגע האמת.

לפני שהלב גוסס, והמח מת.

את משכנעת אותי לחזור להאמין.

שניתן עוד להשפיע במילים.

סחרחורת

מתבוננת לתוך עינייך.

והעולם מסתובב סביבי.

נופלת לאחור,

לא מצליחה למקד את מבטי.
מאבדת את האחיזה,

בקרקע המוצקה.

שומעת את החבטה.

כאב מפלח שתיקה.
הכל נעצר

התיקרה חזרה למקום.

טעם הבחילה המר.

הגוף רועד מחום.

הריח שלך

להניח את הראש שלי

על הכתף שלך.

להצמיד את אפי.

לצווארך.

ולשאוף לתוכי את הריח שלך.

להכניס אותו ישר לתוך ליבי.

ערבוב הבושם ויום העבודה.

.אתה משכר אותי

מתחברת אלייך במשך שעות

מכשיר ההנשמה שלי.

הריאות כבר לא מתפקדות,

תגמול אותי.

בחרת בי כזו

ידעת שאני חיית טרף פרועה,

ועדיין בחרת בי.

הכנסת אותי לכלוב שלך.

בייתת אותי.
בדקתי גבולות, 

נשכתי קלות.

ליטפת בסבלנות.

אילפת אותי לציית לפקודות.

לקבל מרות.
במשך שנים הייתי כנועה,

חיית המחמד המושלמת.

דאגת תמיד לתת לי תמורה,

על התנהגות הולמת.
אך החיה שוב מתעוררת.

נוהמת בשקט בלילות.

עוברת בכלוב הלוך ושוב

בודקת את הגבולות.
זה רק עניין של זמן.

והוא מתחיל לאזול.

בפעם הבאה שתפתח את הכלוב.

יתפוצץ שעון החול. 

 אמא רק שלי

אמא  אני רוצה שתשבי היום לצידי.

את היד שלך תניחי על ראשי.

תחזיקי לי במצח בזמן שאני מקיא

ואת כל הכאב שלי תלטפי.
  תפסיקי לבשל ולנקות ליום אחד.

עכשיו אני לא יכול להיות לבד.

אני זקוק לאהבה שלך לידי,

כדי לנצח את החיידקים בתוכי.
כי אני עוד קטן. אני עוד לא מבין.

להתחשב בך, במרוץ החיים.

מחר את הכל תסבירי לי,

היום תהיי רק אמא- רק שלי. 

מתרחקת ממך

​אני מתקרבת למילים

ומתרחקת ממך.

יוצרת שובל של רמזים.

באהבה שלך.

אך אינך קורא בין השורות

גם לא את השורות עצמן

עיניך כבדות ועייפות.

ובלעדי אתה נרדם.

עוטפת את גופך מתוך שינה,

אולי תרגיש אותי ותתעורר.

נוכל להיפגש באמצע,

להשלים את החסר.

עזבת ליומיים

עזבת רק ליומיים

אני יודעת שתחזור.

אבל הלב לא פועם בינתיים

הוא קפא מקור.
תתקשר אלי היום,

תפשיר אותי במילותיך.

אסתפק גם בשלום.

לדעת שאני במחשבותיך.
כי הגוף מתחיל למות,

 כשהדם מפסיק לזרום בעורקים.

כמה דקות של בדידות,

והוא שוכח את הכללים.

אשמה

תחושת אשמה, 

שלא השקעתי בכם מספיק השנה.

שרק קראתי וכתבתי ללא הפסקה.

כל השנה בעצמי הייתי שקועה. 

שלא בדקתי לך כל יום שיעורים,

ולא ישבתי ללמד את הקטנה לחבר אותיות למילים.

לא רשמת אותך להכנה למבחני הצטיינות.

ואת הרקדנית שלי לא הכנסתי לחוג התעמלות.
מסתכלת איך הוא מקבל תעודת הצטיינות.

והיא בגיל ארבע קוראת ללא לאות.

איך הוא נהנה מחוגי הספורט

והקטנה אוהבת לפצוח איתי במחול.
אז אני לא אמא מושלמת.

אבל השנה אני אמא מאושרת.

ואולי הדוגמה שלי תעבור אליהם יותר  ממילים 

שאין גיל לתחביבים.
והוא כבר כותב סיפור שלם,

והיא בריקודי בטן יודעת לסלסל.

ואני היום אבחר להרגיש גאווה.

למרות שהיא שוב מהולה באשמה..

לעצור את האושר

איך אפשר לעצור את רגע האושר,
את רגע השלווה.
לעד להישאר בתוך האור,
בתוך האהבה שלך.

איך אפשר לחרוט את התחושה הנהדרת.
בזכרונותיי
הנוף המדהים של הכנרת
והידיים שלך עלי.

איך אפשר להשאיר את היופי
בתוך ליבי.
לרגעים הקשים ביותר,
כשאתה לא לצידי.

תיבת פנדורה

פתחנו תיבת פנדורה.

את מה שקברנו במשך שנים.

היינו צריכים לחזור אחורה.

להתחלה, לימי הבריאה הראשונים.

 

אך כל השדים כבר נרקבו.

הם לא הפחידו אותנו יותר.

מבין כל האמיתות שלאור נחשפו.

ראינו לתוך נשמת האחר.

 

עכשיו הכל פתוח,

אין יותר סודות

האם זה יבריח אותנו.

לתוך מחשבות אפלות?